מי שעוקב, או מנסה לעקוב אחרי הבלוג שלי, כבר יכול לנחש שאם כתבתי "מחר יום חופש", הפוסט הבא ייפתח ב"אתמול לא היה יום חופש".
אז אתמול לא היה יום חופש, אבל לקחתי לי בוקר חופש כי ממש תפוס לי שריר ברגל (בהנחה אופטימית שאני יודעת להבדיל בין שריר תפוס לדלקת). אל דאגה, השלמתי אותו היום בריצה. בכל מקרה, היום יש יום חופש, ולפיכך אני מתאמנת עם אחד הילדים, שהוא מורה יותר טוב מהקודם, שזה כבר נחמד, אבל בגלל שאין לו היום ראש לאימונים הוא עושה אותם קצרים בחצי.
מאד לא ברור לי למה כ"כ קשה לי פיזית - הרי בחיי היום-יום שלי, זה נחשב נורמלי לבלות שעתיים ברכיבה על אופניים ועוד שעתיים באימון, שמתנהל די ברצף. פה, האימון הוא מאד בהפסקות (כלומר, תרגיל-הפסקה-תרגיל-הפסקה), אני מתאמנת בין 5-8 שעות אבל זה פרוס על פני כל היום. אמנם פחות קשה משנה שעברה, אבל בהחלט קשה. אני מסיימת שעת אימון בהרגשה שנקרעתי, אבל בלי לעשות כלום בעצם. אולי זה בגלל שאין קבוצה, או שהאימון מונוטוני, או שהיתה לי הערכת יתר על הכושר של עצמי. לא יודעת.
בכל מקרה להסיר דאגה מליבכם, אני עדיין נהנית. וגם נחמד לי, אם האימון התבטל לטובת עשיית כביסה, לשבת ולפצח גרעינים ולהסתכל על השקיעה. או סתם לבהות בילדים משחקים, או ללמד אותם אנגלית. אתמול הם שאלו אותי אם אני נוצרית או בודהיסטית, אז הסברתי להם שבישראל יש דת אחרת, והם אמרו שהם בכלל מאמינים במאו. אוקי....
המנהל של ביה"ס דואג לי כמו לבתו האובדת (זה אותו מנהל ששנה שעברה התעלם ממני כמעט לחלוטין והבריז לי מ-2 פגישות שהוא קבע): אתמול בבוקר הוא הופיע עם המכונית, ביקש ממני להיכנס, והסיע אותי ואת המתורגמן למלון שלי - מרחק של 45 שניות הליכה. אם תהיתם למה יש משבר דלק עולמי, נראה לי שמצאתי את הסיבה. שם הוא ווידא עם בעל המלון שהוא לא מרמה אותי, ואז הסיע אותנו חזרה, והורה לי לקרוא לו בפעם הבאה שאני צריכה לשלם. הוא גם רצה לוודא שלא קר לי שם. איזה מאמי...
להלן הסידרה האחרונה שלמדתי, באדיבות אייל:
Subscribe to:
Post Comments (Atom)
2 comments:
we want to see you, not this hamasnic
you can see me at home! I don't have a camerra here.
Post a Comment