זהו.

קצת במפתיע, האימונים הסתיימו אתמול. נשבעת לכם שכמעט בכיתי.
המורה סיכם שיש 3 סדרות שאני עושה טוב, ואת השאר עדיף ש"אנשים אחרים לא יסתכלו עלי" (אולי בסינית זה נשמע פחות מעליב?)
אחד מהחבר'ה שהתאמנו פה בעבר הוא "מיסטר לין" (ככה הבחור שיודע אנגלית קורא לו), והוא "המנהל של ביה"ס". לא ברור לי מה בדיוק הוא מנהל, ואיך, כי לא נראה שהוא עושה משהו והוא גם רק מתארח פה במלון. אולי התרגום המקורי, "בוס", יותר מתאים מ"מנהל". לפחות בתרגומן של גוגל, כששאלתי אותו מה הוא עושה, התשובה היתה משהו בסגנון "אני אדם חופשי" ואחר כך הוא הוסיף "אני בוס במאפיה". אני לא בטוחה שזה לא תרגום גרוע... בכל מקרה הוא מאד נחמד, כל הזמן קונה לנו אוכל. הוא גם זה שהסיע אותנו לקנות את הבגדים בדנפנג.
אתמול בערב יצאנו (שני מורים, המורה שלי, הבחור שיודע אנגלית, מיסטר לין וחבר שלו, וכל זה במכונית אחת) לדנפנג לשתות בירה. קצת חששתי מהעניין, אבל מאד התחשק לי לשתות בירה כדי לחגוג את סיום האימונים וסיום החופש. האמת שהם כמעט לא שתו, במיוחד לא מיסטר לין, שנהג, ובעיקר ישבנו ואכלנו בסוכה ברחוב. יש פה רחוב שלם שהם סוגרים כל ערב עם סוכות אוכל, עם שיפודים ודברים טובים. היה סבבה.
מיסטר לין הבטיח לי ששנה הבאה אני אוכל לבוא להתאמן בלי לשלם והוא ייתן לי את המורה הכי טוב. אני לא יודעת כמה ההבטחה הזאת שווה, אבל יש לי את האימייל שלו אז אני אוכל לברר מראש. הוא באמת בחור טוב, למרות גינוניו העארסיים. טוב, כולם פה עארסים, בסגנון הסיני של המילה.
היום בבוקר ירד גשם אז שמחתי שהאימונים הסתיימו עם אזהרה יום מראש. אם כי, ממש משעמם לי. כבר סיימתי את כל הספרים שקניתי, חוץ מאחד שאני שומרת לבייג'ין, כי הם הגירסאות המקוצרות לספרות אנגלית יפה, ובצד אחד של הדף יש סינית. אני רוצה ללכת לקנות כלי נשק ומתנה למורה שלי, אבל מקווה לקבל עזרה מהחברים פה, שבינתיים לא ממש "מבינים" את הרמזים שלי. אז אם לא היום, מחר.
לסיכום - היה מעולה!!!
לא נפצעתי, לא הייתי חולה ולא כאבו לי השרירים יותר מידי. אמנם היה לי בלגאן בהתחלה, ולמדתי מעט שעות בכל יום אבל הן היו שעות שבולו היטב. אני מקווה שאצליח ליישם את כל ההערות של המורה שלי גם כשהוא לא עומד לידי. היה לי ממש כיף. אני לא אומרת שהייתי רוצה לחיות פה כל חיי אבל זה באמת מקום מקסים לשהות בו. ואני לא אומרת שהייתי רוצה להתאמן כל חיי, אבל אני מאד נהנית להתאמן.
עומדים לפני יומיים לא קלים, עם תיק מאד כבד, רכבת לילה, יום בבייג'ין, טיסה והגעה הביתה. ואז - משפחה, חברים, מיטה רכה, קפה טוב, טחינה, ירקות טריים, יוגורט, שפה ותרבות שאני מבינה ומי יודע - אולי אפילו שנת לימודים.
אני לא אכנס יותר לאינטרנט. נתראה בארץ!
תודה רבה לאמא שאיפשרה לי את השהות פה והיתה שותפה נפלאה לטיול!

פוסט ארוך בניחוח פרידה

מרגישה את הסוף ומנסה להדחיק... חושבת על דברים שאני בהחלט לא אתגעגע אליהם:
- שמצביעים עלי ברחוב, קוראים לי "לואו וויי" ואומרים לי "הלו"
- למלון המסריח על כל צוותו המגעיל, לג'וקים ולמיטה הקשה
- לסיגריות וליריקות
- למוזיקה סינית
- לטלוויזיה סינית (חוץ מכשיש קרבות קונג פו ומופעי קרקס)
- ללא להבין חצי מהזמן מה קורה, מה יקרה מחר ומתי יש אימון ולמה מחר אין
- ללא לדעת אם צוחקים עלי או איתי
- לאוכל שיוצא מהר כמו שהוא נכנס
- ללא לדעת מה אני אוכלת (אגב, אמא, זאת כן ביצה ולא סויה, והיא דווקא טעימה) וללקוות שזה סויה למרות שברור לי שזה איבר פנימי של משהו.
הרשימה של מה כן יחסר לי יותר קצרה, אבל הרבה יותר משמעותית! אני הולכת ממש להתגעגע...
- לאימונים האיכותיים
- לזריחות מעל האגם שצובעות אותו בזהב
- להרים, לשדות, לציפורים
- לחוסר המחוייבויות לעשות כל דבר שהוא. אכן, להנות בחופש זאת לא חוכמה גדולה. זה חופש!
- לאוכל סיני טעים, שבזכות החברים החדשים שלי יצא לי לאכול ממנו די הרבה
- לילדים החמודים והמצחיקים
אז בימים האחרונים, כמו שכתבתי, טיפסתי על הר שאני כבר לא רואה בו שום אתגר. בדרך למטה ירדתי על הידיים כמו הנזירים, אבל רק חצי ממה שהם יורדים (שזה כשלעצמו לא באמת הרבה. כלומר, יש הרבה מדרגות, אבל הם יורדים על הידיים רק חלק קטן מהן).
החברים פה היו ממש בשוק לשמוע שטיפסתי לבד על ההר הכי גבוה פה, שתסלחו לי אבל הוא כולה שעה-שעה וחצי של עלייה בקצב סביר, ולא כזה קשה. וגם "לבד" זאת מילה מאד חזקה, הרי היו עוד סינים מסביב.
יצאנו לדנפנג לארוחת ערב ואח"כ הלכנו ללונה-פארק, או סוג של לונה פארק, ועלינו שם על מתקן שבו נוסעים מהר על מסילה הלוך וחזור, ומרגישים נפילה חופשית. מאד לא נהניתי, אני ממש מפחדת מדברים כאלה. הם צחקו עלי. מי צריך את זה כשאפשר לקבל זריקת אדרנלין מלחצות את הכביש פה?

אתמול ניסיתי בלי הצלחה לקנות כלי נשק, אבל מחר כנראה אין אימון אז אני אנסה שוב. חבל שאין אימון, מצד שני הרגליים שלי די עייפות - יש תרגיל שנקרא "באטו", שכולל עמידה על קצות האצבעות, קיפול של הרגליים עד לישיבה (עדיין על קצות האצבעות) וחזרה לעמידה. עד עכשיו עשיתי אותו מעט, אבל אתמול המורה שלי החליט שאני אעשה 50, ואז 70, והיום עשיתי 100. באימון השני הוא אמר לי לעשות 100 ואז ירד ל-30. על הכל פה צריך להתמקח!
לאור השביתה המתקרבת, שקלתי להאריך את השהות פה, אבל זה מסובך ויקר אז ויתרתי. אולי לא תהיה שביתה. ואולי היא תהיה קצרה. ואולי אני לא אסיים את התואר בחיים כי אי אפשר ללמוד במדינה המסריחה הזאת.
שלשום למדתי סוף של סידרה שהתחלתי ללמוד בארץ, שכולל הנחת הברך על הריצפה שזה משהו שאני די שונאת לעשות. מצטערת, זה לא נעים לי. אני לא מהסוג שעושה סלטה, נוחת על הבטון על הגב וקם כאילו כלום.
חוץ מזה (וואו, כמה אני כותבת. אפשר לנחש שאני בקפה-אינטרנט ולא בביה"ס, שכיבה את המודם לטובת מערכת סטריאו) שאלו אותי לפחות 3 פעמים למה אני מתאמנת (בעזרת התרגומן של גוגל) וזה בהחלט גרם לי לשאול את עצמי את זה. התשובה "כי אני נהנית" עדיין עומדת בעינה, אבל נראה לי שאספתי עוד כמה.
אם כבר נסחפתי, ואם החזקתם מעמד עד כאן, אני אוסיף דיאלוג שהיה לי עם אחד הילדים:
kid: Ella, Duibichi shama shou? (=how do you say "duibichi" in English)
me: Sorry
kid: Solly. Xiexie?
me: Thank you
kid: Fuck you

short

סידרתי לעצמי כמה דקות של אינטרנט במחשב של ביה"ס. ממש לא נעים לי להשתמש בו, ומצד שני למי יש כוח ללכת רבע שעה בשביל האינטרנט קפה?
בכל מקרה, תעלומת השיפו הנחמד נפתרה, הסכמנו על 3500 יואן והסכמנו שאני לא מגלה לאף אחד כמה שילמתי.
אתמול עשינו משלחת לקנות בגדים וציוד, עוד לא קניתי הכל אבל היה מאד נחמד מצידם להסיע אותי ולעזור לי להשיג מחיר זול.
היום טיפסנו על הר 600 המדרגות, הזכור משנה שעברה, והיה לי ממש קל. הגעתי ראשונה.
עכשיו אוכלים.

חברים חדשים

וואו, מאיפה להתחיל... היו כמה ימים מאד מוזרים. הסיבה - הגיעו לבקר תלמידי קונג פו לשעבר, שהיו בזמנם מאד טובים (לדבריהם, מקום 5 ו-9 במשהו, בעוד המורה שלי משנה שעברה היה מקום 2). איך שלא יהיה, מאז "זמנם" עברו כמה שנים, כך שעכשיו הם די מצחיקים. הם עדיין עושים סלטות וברגים בקלות, אבל הם שכחו כמעט את כל השאר. הם מאד ידידותיים, ועל אף קשיי השפה אני מבלה איתם די הרבה. אמנם המשחק של להצביע על דברים ולשאול אם יש או אין אותם בישראל קצת מיצה את עצמו מבחינתי, אבל עדיין נחמד להיות לידם, הם מאד מצחיקים ועושים הרבה שטויות.
הם עושים לי "שכונה" בשיעורים, וגם הגשם שיורד פה לפרקים קצת מקלקל, אבל המורה שלי בחור רציני והוא לא נותן לדברים להתפרק. אגב המורה שלי - יצאנו עם הבנים האלה לריצה ידודתית למנזר (הם אמרו לי שרצים לאיזה הר, אז שמרתי כוחות, ופתאום נמאס להם), והוא הגיע ראשון בלי להתאמץ. אני הגעתי שנייה, והגיבורים הגדולים אחרינו. כך שאני מאד מחזיקה ממנו. נראה לי שזה בגלל שהוא מעשן הכי פחות, והוא ממש מקפיד לא לעשן בשיעורים, גם כשחברים נותנים לו סיגריה, שזה ממש יוצא דופן פה. וחוץ מזה, כשהם הגיעו, אני די בטוחה שהוא ביקש ממני לעשות את הסדרות שאני עושה יותר טוב יחסית על מנת שלא להביך את שנינו. כל הכבוד לו.
זה די קשה להתרכז בסידרה כש-5 סינים בוהים בי ואז מנסים לתקן אותי.
שלשום הגיע לביה"ס מחשב עם אינטרנט, ובכל זאת אני באינטרנט-קפה בשאולין כי לא נעים לי לבקש להשתמש בו. אבל זה נחמד, אנחנו רואים בו סרטים (היום ראינו סרט על ברוס לי, שהיה מאד מאד מאד ארוך) ויכולים להשתמש בתרגומן של גוגל כדי לתקשר. אחר כך הגיע גם אל חדש לביה"ס, כלומר פסל יפה ומבריק, ולכבודו הדליקו נרות ושמו פירות על המזבח. ואחרי ארוחת צהריים, אחד מהבנים פילח בננה מהתקרובת...
בפן האימונים, אני מצליחה את הקפיצה-שעד-כה-לא-הצלחתי בצורה קצת יותר טובה, וזה מאד משמח אותי (למבינים, זה התרגיל בסיס שהוא כמו קפיצה משולשת מהמקום). תמיד נחמד לראות שיפור, גם אם הוא קטן.
יש מלא דברים שאני חושבת עליהם ורוצה לכתוב, ותמיד בסוף שוכחת. למשל, שהייתי עצובה כשקצרו את התירס בשדה שבו התאמנתי, כי הוא היה יפה, אבל זה כלום לעומת החריש (רעש של טרקטור) והזיבול (אתם מבינים לבד). נראה לי ששניהם מאחורי, אני מקווה... ושהיום בבוקר לא היה אימון בגלל שאתמול ירד גשם אז יצאתי לרוץ לבד בערפל והיה מגניב. ושאני לא צריכה לעשות מילואים בשבוע הראשון של הלימודים, אז זה מאד משמח אותי גם. ושהתלמידים לשעבר שאלו אותי אם איפה למדתי שנה שעברה, וכדי להיות בטוחים שאנחנו מדברים על אותו מורה הם סימנו כאילו יש לו מלא חצ'קונים, מה שנכון...
התלמידים לשעבר לקחו אותי לארוחת ערב בדנפנג, ואכלנו מרק בשר כבש (יש פה הרבה מוסלמים אז חזיר פחות נפוץ) עם לחם (ל-ח-ם, לא לחמניית אורז!) שהיה מאד טעים. וידעתי לבקש בלי כוסברה (בסינית).
אני מקווה שכתבתי את כל מה שרציתי, ובטוחה ששכחתי חצי, ואוף... כבר אמרתי שאני לא רוצה לחזור? ברור לי שאלה לא חיים שמתאימים לי, אבל נראה לי שהייתי שמחה לעוד קצת...

מנסה לספר קצת יותר

היי. עוד שבועיים מתחילים הלימודים, אולי, ואני לא מצליחה להבין אם זה הרבה או מעט זמן. אני חייבת לציין שהמחשבה על זה מעסיקה אותי יותר משהייתי רוצה. אפילו התחילו לי חלומות "חזרה ללימודים" כאלה, כמו שיש לי כל שנה. בחלום הזה, חזרנו ליאס"א, משום מה לבניין החום, שתמיד היה השנוא עלי על שם צבעו המדכא, וישנו שם בחדר לבנת, אנה, עמית ואני. שדמה היתה בדרום אמריקה (לשמחתי!). היתה אווירה מאד דומה לכיתה י"ב, ממש חלום נוסטלגי.
בחזרה למציאות...
השרירים שלי כבר לא תפוסים, ואני אפילו מצליחה שפגט באימון אחרה"צ. עכשיו אפשר להגיד שההבדל בגמישות ביני ובינם זה שהם עושים שפגט גם ב-6 בבוקר. גררררר... בחלק מהאימונים מצטרף אלינו דובר-האנגלית (הוא למד שנה אנגלית בקולג' ואז שיחק משחקי מחשב בשאר הזמן, ולכן האנגלית שלו לא-משהו), שזה נחמד, אבל הוא עושה רק מתיחות. הוא מאד מוזר. הוא מסכים איתי שביה"ס לא טוב, אבל טוען שהוא לא יכול ללכת לבי"ס אחר, ובסוף החודש הוא רוצה לחזור הביתה, כי לא טוב לו פה.
\אני אספר קצת איך הולך אימון, כי אמא אומרת שאני לא מספרת מספיק:
בהתחלה יש ריצת חימום, שבבוקר היא די ארוכה, לדעתי אולי 2-3 ק"מ. אחר כך מתיחות קצת, חימום למפרקים ושוב הרבה מתיחות. המתיחות הן בשיטה הסינית, של ניעות, אבל אני לא עושה את זה באותה רמת אלימות שהם עושים.
אחר כך אני עושה תרגילי בסיס, שהם בעיטות קדימה, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה, והמורה שלי אומר לי "יותר גבוה" ו"יותר מהר". אחר כך סוגים אחרים של תרגילי בסיס, כולל הקפיצות שאני ממש, ממש, ממש מנסה לא לפשל בהן ובעיקר לא לפחד מהן. אני פשוט כמעט ולא משתפרת ולא נעים לי ממנו...
בסוף אני עושה קצת סדרות, כשהוא מפריד לי בין השלבים שלהן, וצועק "צו" בין כל שלב. והוא אומר לי "יותר מהר" ו"יותר חזק" ולאן להסתכל וליישר את הגב ולקפל את היד ולעשות פוינט ברגל ועוד כל מיני דברים שאני באמת רוצה לעשות אבל פשוט לא תמיד מצליחה. וכל זה מתובל בהרבה "טוב" ו"נכון" (גם אם הצלחתי לעשות רק 9 טעויות מתוך 10 אפשריות), שלדעתי נותן אווירה מאד חיובית.
אז זה כל העניין, 4 פעמים ביום, במינון משתנה של תרגילים.

עוד רציתי לספר שכשהמורה של הקטנים התעצבן ששניים מהם לא בועטים מספיק גבוה מבפנים-החוצה, הוא העמיד אותם אחד מאחורי השני. זה שמאחורה היה צריך לבעוט, ולא לפגוע בראש של זה שלפניו. אחד הצליח. השני לא...
ושאתמול בערב הם התאמנו כזה רעש של נהמות וצעקות, שכשהייתי צריכה לעמוד על רגל אחת (סוג של מתיחה שלא ברור לי מה היא מותחת, אולי זה סתם לאמן אותי לעמוד על רגל אחת) כל הזמן התבלבלתי ונפלתי. גברים!
ושאתמול בבוקר איחרתי לארוחת בוקר כי לא שמעתי את המשרוקית (וכי הארוחה ביומיים הקודמים התאחרה בשעה בערך), ונגמר האוכל... אז הם קראו לטבחית שעשתה לי בצל-ירוק-מוקפץ, והיה לי ממש לא נעים שהטרחתי את כולם, ורציתי לקבור את עצמי איפשהו. מבחינתי באמת הייתי אוכלת לחמניית אורז!
ולסיום, ששנוררתי ספר מחבורת אמריקאים שבאו לפה ליומיים, אבל הוא נגמר לי אחרי יומיים, אז הלכתי לקנות ספרים באנגלית בדנפנג, אבל נראה לי שהם מקוצרים, ועוד מעט ייגמרו גם. אוף!

יום חופש מלא

שני פוסטים ברצף, פשוט קודם היו בעיות עם האתר.
בכל מקרה, היום היה יום חופשי, ואפילו קיבלתי על זה התראה מראש, כך שבהחלט יש מגמת שיפור. אם כי, הם הציעו ללכת "לשחק" איתם, אלוהים יודע מה זה אומר, ואמרו שיקראו לי, אבל בסוף לא קראו לי, אז אני עדיין לא יודעת מה זה אומר. ארוחת צהריים היתה עלובה (נראה לי שיש יום חופש גם לטבח), ובגלל שהם הרגישו רע שאין לי אוכל, הם קנו לי מכספם לחמניות אורז והביאו עוד איזה משהו שלא נגעתי בו. איזה חמודים, ממש לא נעים לי. אפשר לחשוב שחסר לי פה אוכל...
בכל מקרה, אחרה"צ סיימתי את הספר שלי (שהיה משעמם למדי) ויצאתי לטייל פה בהרים. אמנם היום קצת מאובק, אז הנוף לא במיטבו (בתמורה מקבלים זריחה ושקיעה כתומות ומדהימות), אבל עדיין מקסים. בגלל שהתחיל הסתיו חצי מההרים אדומים וכתומים מהשלכת. טיפסתי על הר שעה ואז ירדתי למטה. בדרך פגשתי קבוצת אמריקאים ושנוררתי ספר שהבחורה שנתנה לי אותו אמרה שהוא לא טוב, אבל זה בטוח יותר טוב מהטלוויזיה הסינית. בעצם, לפעמים גם היא די טובה, כשמראים קטעים מהקרקס הסיני.

Kuai@ (fast)

מה נשמע? אני כבר קצת מתגעגעת אבל עדיין לא רוצה לחזור.
האימונים ממשיכים, מתחיל להיות טיפה יותר קל, אם כי אני עדיין לא ממש משתפרת בקפיצות. אבל בסך הכל אין הרבה קפיצות, אז אני מתרכזת בדברים האחרים. גם הגמישות שלי משתפרת בניגוד לשנה שעברה, וזה סימן טוב. לא כמו בארץ, אבל לא ממש נורא. את המתיחות בבוקר אני עושה על עץ שניצב בקצה של המגרש בשדה התירס, על סף מדרגה של מטר וחצי. מלחיץ משהו, במיוחד כי הנעליים שלי די מחליקות. בגלל שחצי מהזמן אני מתאמנת על בטון הן פשוט גמורות - עברו רק שבועיים ואני עוד מעט אצטרך לקנות זוג חדש!
אתמול אחרה"צ היה "מבחן" קונג פו לביה"ס שלי ולעוד אחד (שהיו הרבה יותר טובים). צפינו בו מלמעלה במקום להתאמן, היה ממש מגניב - כמו הופעה פרטית. המורה שלי לא היה מאד מרוצה, הוא אמר שהם לא מתאמנים טוב כי הריצפה עקומה. טוב, אני שמחה שלא רק אני שמתי לב לזה! כי היא באמת ממש עקומה.
המורה שלי כל הזמן אומר לי לעשות דברים יותר מהר ועם יותר עוצמה, יפה שלא נמאס לו להגיד את זה כי אני פשוט לא יכולה לעשות אותם יותר מהר משאני עושה. בכל זאת אולי זה סימן שהוא כבר לא צריך לתקן אותי על דברים אחרים? אני גם מתקשה להבין מה כבר יקרה אם האגודל שלי לא יהיה צמוד לשאר האצבעות ומקופל בצורה מדוייקת, לפי כמות הפעמים שבה הוא מעיר לי על זה אפשר לחשוב שזאת הבעיה שלי, ולא, למשל, אלף דברים אחרים. גם שמתי לב בהופעה שהאגודל שלהם לא תמיד מקופל, ועובדה שהתיקרה באולם לא מתמוטטת!
הוא עוד רציתי לספר? שאתמול נסעתי לדנפנג וקניתי פירות יבשים, אגוזים וכל מיני מצרכי יסוד כמו נייר טואלט *רך* וחלב לקפה. ראיתי שם תהלוכת חתונה - בראש נוסעת מכונית עם מטל"ר (נשבעת!) שיורה זיקוקים שעושים רעש מזעזע. אחריו נסע טנדר עם תזמורת בבגאז' ולבסוף המכונית המקושטת. ממש מתוך סרט...

יומיים עם אמא

חיכיתי לאמא 4 שעות במנזר וכשנשברתי תפסתי אותה בדרך, מזל שהטלפתיה שלנו עדיין עובדת. היה נחמד מאד לבלות ביחד. פילחתי אותה לשאולין, גם למתחם, גם להופעה בפנים וגם למנזר עצמו, והיא מאד נהנתה. זה דרש הרבה תחכום ונראה לי שאני יכולה רשמית להעביר קורס באיך להנות משאולין בלי לשלם יואן אחד. אז ראיתי שוב את ההופעה אבל לא הצלחתי לעלות לבמה כדי להשתתף בתחרות ולזכות בדיוידי, אולי אני אנסה בהזדמנות אחרת (היה יום ראשון והיו מלא אנשים).
חוץ מזה, החדשות הטובות הן שהמורה שלי חזר, וזה הרבה יותר אפקטיבי וכיף להתאמן איתו. הסכמנו שהוא לא ילמד אותי דברים חדשים, ובעצם רק אלמד גרסאות של שתי סדרות שאני כבר יודעת. במצד אחד זה מוזר, ומצד שני ללמוד איתו סידרה זה כל כך שונה ומעניין, כי הוא נותן כל כך הרבה דגשים. מצד שני זה יותר קשה דווקא כי אני מכירה משהו דומה. הוא כל הזמן אומר לי ליישר את הגב ולהצמיד את הבוהן ולבעוט יותר גבוה, ודי סקפטי לגבי היכולת שלי לשפר את ה"בסיס" בשבועיים שנותרו לי. טוב, אני לא ממהרת לשום מקום. חבל לי שאני לא יכולה לקחת אותו לארץ אבל אני אשתדל לשמור אותו בראש... בסך הכל זה די פינוק שמורה יגיד לי כל הזמן מה לא בסדר במקום שאני אשים לב לזה בעצמי.
היום קיבלתי חופש בבוקר עקב ביצועים גרועים במיוחד באימון שחרית, מצטערת! אני לא יכולה להיות סופרמן בכל אימון! מקווה שאחרה"צ אחזור לעצמי, אחרת בכלל הוא יישבר. אבל הימים האחרונים בהחלט עייפו אותי, לא ישנתי טוב ואני קצת מצוננת. שנה שעברה היה יותר קשה פיזית, אבל מצד שני לאף אחד לא היה אכפת אם אני בועטת נמוך.
איך לא בא לי לעזוב עוד שבועיים! מה אני אעשה בלי שמישהו אחר מכין לי 3 ארוחות חמות ביום? ושלשום היו דמפלינגס מ-ע-ו-ל-י-ם לארוחת ערב (ובוקר. וצהריים. וערב), הם אפילו הפצירו בי לקחת משלוח מנות לאמא... ואיך בכלל אוכלים עם סכין ומזלג? כשאמא היתה פה היא סיפרה לי כ"כ הרבה על ההרפתקאות שלה בצ'נגדו ושיאן, נראה לי לא הגיוני שהיא הספיקה לעבור את כל החוויות האלה, בזמן שאני מרגישה כאילו אני פה יומיים ויכולה לסכם את החוויות שלי ב"התאמנתי".

עוף

אין לי הרבה מה לכתוב, האמת, רק נכנסתי לאינטרנט כדי לראות מתי אמא מגיעה לבקר אותי. אני כל כך שמחה שהיה לי את המזל למצוא את האינטרנט הזה, כי בכפר שלי אין, והאינטרנט הבא אחריו מאד רחוק. כלומר, באותה מידה יכולתי להסתכל ימינה ולא שמאלה כשעברתי פה... כמו שכשחיפשתי חומר לעדשות מגע עברתי את חצי דנפנג, ורק את חנות המשקפיים שממש קרובה לתחנת האוטובוס פיספסתי כי הייתי בצד השני של הכביש.
בכל מקרה, המורה שלי ממשיך להתעכב ב"דבר המאד חשוב" שלו אבל התלמיד שמאמן אותי הוא די בסדר גם.
בכל מקרה אמא באה היום אז לא ברור עד כמה אני אתאמן.
אתמול היתה לי שיחה די עצובה עם התלמיד שיודע אנגלית, סתם זה עצוב לחשוב על כל האופציות שיש לי בחיים ושאין לו. ועד כמה הוא מודע לזה... התלמידה היחידה בביה"ס ביקשה להתקלח אצלי בחדר - להם אין כמובן מקלחת, הם מסתפקים בברז בחצר. ואני מתלוננת שאין הרבה בנות בקונג פו!
אגב, אתמול בערב הגיע תלמיד חדש בן 3, שלפי יכולות הלחימה שלו בגיל הזה יהיה ראש המנזר. אני לא מצליחה להבין איך הורים עושים את זה לילד שלהם.
חוץ מזה, היום היה סויה לארוחת בוקר ועוף לארוחת צהריים. איזה כיף!

מישהו אמר יום חופשי?

מי שעוקב, או מנסה לעקוב אחרי הבלוג שלי, כבר יכול לנחש שאם כתבתי "מחר יום חופש", הפוסט הבא ייפתח ב"אתמול לא היה יום חופש".
אז אתמול לא היה יום חופש, אבל לקחתי לי בוקר חופש כי ממש תפוס לי שריר ברגל (בהנחה אופטימית שאני יודעת להבדיל בין שריר תפוס לדלקת). אל דאגה, השלמתי אותו היום בריצה. בכל מקרה, היום יש יום חופש, ולפיכך אני מתאמנת עם אחד הילדים, שהוא מורה יותר טוב מהקודם, שזה כבר נחמד, אבל בגלל שאין לו היום ראש לאימונים הוא עושה אותם קצרים בחצי.
מאד לא ברור לי למה כ"כ קשה לי פיזית - הרי בחיי היום-יום שלי, זה נחשב נורמלי לבלות שעתיים ברכיבה על אופניים ועוד שעתיים באימון, שמתנהל די ברצף. פה, האימון הוא מאד בהפסקות (כלומר, תרגיל-הפסקה-תרגיל-הפסקה), אני מתאמנת בין 5-8 שעות אבל זה פרוס על פני כל היום. אמנם פחות קשה משנה שעברה, אבל בהחלט קשה. אני מסיימת שעת אימון בהרגשה שנקרעתי, אבל בלי לעשות כלום בעצם. אולי זה בגלל שאין קבוצה, או שהאימון מונוטוני, או שהיתה לי הערכת יתר על הכושר של עצמי. לא יודעת.
בכל מקרה להסיר דאגה מליבכם, אני עדיין נהנית. וגם נחמד לי, אם האימון התבטל לטובת עשיית כביסה, לשבת ולפצח גרעינים ולהסתכל על השקיעה. או סתם לבהות בילדים משחקים, או ללמד אותם אנגלית. אתמול הם שאלו אותי אם אני נוצרית או בודהיסטית, אז הסברתי להם שבישראל יש דת אחרת, והם אמרו שהם בכלל מאמינים במאו. אוקי....
המנהל של ביה"ס דואג לי כמו לבתו האובדת (זה אותו מנהל ששנה שעברה התעלם ממני כמעט לחלוטין והבריז לי מ-2 פגישות שהוא קבע): אתמול בבוקר הוא הופיע עם המכונית, ביקש ממני להיכנס, והסיע אותי ואת המתורגמן למלון שלי - מרחק של 45 שניות הליכה. אם תהיתם למה יש משבר דלק עולמי, נראה לי שמצאתי את הסיבה. שם הוא ווידא עם בעל המלון שהוא לא מרמה אותי, ואז הסיע אותנו חזרה, והורה לי לקרוא לו בפעם הבאה שאני צריכה לשלם. הוא גם רצה לוודא שלא קר לי שם. איזה מאמי...
להלן הסידרה האחרונה שלמדתי, באדיבות אייל:

לוגיקה סינית

כרגיל אצל הסינים, עד שהתחיל להסתדר הכל שוב התבלגן... שלשום בערב המנהל קרא לי והסביר שלמורה שלי יש "משהו מאד חשוב לעשות", אז הוא ייעלם ליום אחד. כלומר לשלושה. בינתיים אני לומדת עם אחד התלמידים, שזה כולל לחזור על סידרה במשך שעה רצוף, כשמידי פעם הוא טורח לתקן אותי (וגם זה רק אחרי שהטבח של ביה"ס, מכל האנשים, נזף בו). בכל זאת זה עדיף על להתאמן לבד, או עם הקבוצה, שבה לא יתקנו אותי לעולם. וכה תפוסים לי השרירים...
בכל מקרה, אני אשחזר את השיחה שהיתה עם המנהל, שלמעט "איך המורה?" "טוב מאד" התנהלה דרך מתורגמן עם מעט מאד אנגלית. אולי מישהו יצליח להסביר לי את ההיגיון הסיני.
הוא: את רוצה ללמוד משהו חדש?
אני: אני חוששת שאם אלמד הרבה דברים חדשים אני אהיה גרועה בהכל
הוא: הרבה מילים באנגלית, לא ממש הבנתי מה הכוונה.
אני: טוב, הוא מבין בזה הכי טוב.
הוא: את רוצה ללמוד משהו חדש?
אני (על מה דיברנו עד עכשיו?!): כן
הוא: באיזה כלי נשק - גון, צ'יאנג, דאו או ג'יה?
אני: ג'יה
הוא: אבל את כבר יודעת סידרה אחת עם ג'יה
אני (אבל אני כבר יודעת סידרה עם כולם! אז למה אתה שואל?): אז עוד אחת
לסיכום - היום כנראה אלמד כלי נשק חדש. סיימתי ללמוד עוד סידרה מאד מבלבלת. מדהים איך ברגע שמסיימים ללמוד אותן הן נהיות קצרות.
חוץ מזה, הוא מאד התעניין אם הכל במלון בסדר, אם לא מרמים אותי (מרמים אותי, אבל אני אכנס בו אח"כ) אם הכל בסדר, והיה מאד נחמד אלי. מוזר!!!
חוץ מזה, רציתי להגיד שאולי מטאטא הוא כלי נשק, אבל עם חנית מנקים את החלונות מאבק... ושקר פה בבוקר וכל הבגדים כ"כ מכוערים שלא בא לי לקנות כלום. ושמחר יום חופש!!! אני ממש צריכה...

שיגרה

נראה שמתחילה לי שיגרה, לפחות היא כתובה על הנייר, שזאת התחלה יפה.
אז ב-6 בבוקר יש אימון של שעה וב-8 עוד אימון של שעה )אבל היום הוא נמשך שעה וחצי בערך(. אח"כ הפסקה ארוכה - היום נסעתי לדנפנג, נראה לי שלהבא אני לפחות אנסה להתאמן, גם ככה דנפנג מסריחה ומרגע שהחלטתי לא לאכול מטוגן אין לי מה לאכול שם. ב-14:30 אימון של שעתיים וחצי, וב-7 שעה. הכל עם המורה הפרטי. אני מתחילה להאמין שהם באמת לא רוצים שאשלם להם, אבל מצד שני הם סינים אז זה אוקסימורון...
אתמול, אחרי די הרבה "דואה" )נכון( ו"חאו דה" )טוב(, ואפילו "חן חאו" )טוב מאד( אחד, המורה שלי מסר דרך הבחור שיודע אנגלית - הבסיס של הקונג פו שלך ממש גרוע.
לא נותר לי אלא להסכים... בכל זאת אני מאמינה שאני משתפרת. וגם אין לו מושג כמה גרוע זה היה קודם.
יש להם פה בהחלט סטנדרטים אחרים בכל מה שקשור למהירות ולעוצמה שבה אני אמורה לעשות דברים, וזה מאד קשה לי, כי אני לא כל כך טובה במהירות ועוצמה.
אתמול התחלתי ללמוד סידרה חדשה - שי צ'ינג צ'ואן - והיום התבלבלתי כל הרבה פעמים בלימוד של שני צעדים... למורה שלי כנראה באמת יש סבלנות של נזיר אם הוא לא התייאש!
חוץ מזה אני מרגישה כאילו אני היחידה שכח המשיכה מהווה בשבילה בעיה. דווקא עדיף מהבחינה הזאת להתאמן לבד, אני פחות מרגישה מגושמת כי יש פחות למי להשוות.
טוב, לא התיימרתי להיות נזירת שאולין, אני בסך הכל נהנית להתאמן.

שיגרה

נראה שמתחילה לי שיגרה, לפחות היא כתובה על הנייר, שזאת התחלה יפה.
אז ב-6 בבוקר יש אימון של שעה וב-8 עוד אימון של שעה )אבל היום הוא נמשך שעה וחצי בערך(. אח"כ הפסקה ארוכה - היום נסעתי לדנפנג, נראה לי שלהבא אני לפחות אנסה להתאמן, גם ככה דנפנג מסריחה ומרגע שהחלטתי לא לאכול מטוגן אין לי מה לאכול שם. ב-14:30 אימון של שעתיים וחצי, וב-7 שעה. הכל עם המורה הפרטי. אני מתחילה להאמין שהם באמת לא רוצים שאשלם להם, אבל מצד שני הם סינים אז זה אוקסימורון...
אתמול, אחרי די הרבה "דואה" )נכון( ו"חאו דה" )טוב(, ואפילו "חן חאו" )טוב מאד( אחד, המורה שלי מסר דרך הבחור שיודע אנגלית - הבסיס של הקונג פו שלך ממש גרוע.
לא נותר לי אלא להסכים... בכל זאת אני מאמינה שאני משתפרת. וגם אין לו מושג כמה גרוע זה היה קודם.
יש להם פה בהחלט סטנדרטים אחרים בכל מה שקשור למהירות ולעוצמה שבה אני אמורה לעשות דברים, וזה מאד קשה לי, כי אני לא כל כך טובה במהירות ועוצמה.
אתמול התחלתי ללמוד סידרה חדשה - שי צ'ינג צ'ואן - והיום התבלבלתי כל הרבה פעמים בלימוד של שני צעדים... למורה שלי כנראה באמת יש סבלנות של נזיר אם הוא לא התייאש!
חוץ מזה אני מרגישה כאילו אני היחידה שכח המשיכה מהווה בשבילה בעיה. דווקא עדיף מהבחינה הזאת להתאמן לבד, אני פחות מרגישה מגושמת כי יש פחות למי להשוות.
טוב, לא התיימרתי להיות נזירת שאולין, אני בסך הכל נהנית להתאמן.

אופטימיות זהירה

נראה שהדברים מתחילים להסתדר.
שלשום אחרה"צ הלכתי להתאמן לבד בשטח שבו התאמנתי שבנה שעברה )כי כאמור לא התחשק לי מול ביה"ס(. בעודי מתחילה את החימום הופיע דייויד, בחור אמריקאי נחמד שאיבד את הקבוצה שלו בבלגאן שהלך בשאולין )משהו כמו 85,000 מבקרים ביום(. אז שוחחנו-התאמנו שעתיים, ובדרך פגשנו את הגרמנים והצטרפנו אליהם לארוחת ערב בדנפנג. מסתבר שחלק מהגרמנים הם שוויצרים, שלא ברור מה הם עושים פה כי הם לא מתאמנים, והצטרפה לחבורה עוד גרמנייה בת 52 שהתחילה להתאמן בגיל 50, ועכשיו היא פה ומחכה שהמורה שלה מגרמניה, שנסע לשאולין ושכח לחזור, יופיע. ביזאר.
לכבוד החג שאולין שמו תלמידים בבגדי נזירים לכל אורך "הרחוב הראשי". כיוון שאין לי מצלמה תצטרכו לדמיין 3 נזירים קטנים, שאחד מהם עומד עם רגל מעל הראש ושניים יושבים במדיטציה, עם שטרות תחובים להם בין הידיים.
אתמול התבר שהמורה המובטח בהופעה, והתאמנתי יום שלם עם אחד התלמידים. גיליתי שיש להם שטח אימונים מקסים, על עפר, בין שדות התירס. בימים עם ערפל, כמו היום, זה מרגיש כמו אי, מנותק מהכל. לא ברור לי למה הם מעדיפים להתאמן על בטון, כשכל כמה דקות עוברת מכונית, או טרקטור, או סוס.
בכל מקרה חזרתי על 2 סדרות במשך כל היום, מה שבהחלט התיש אותי. לפחות קיבלתי תיקונים, שינוי מרענן. בין לבין לימדתי אנגלית, מה שלא היה מאד אפקטיבי, כי הם יותר עושים רעש מלומדים. נראה לי ששניים מהם קלטו כמה מילים.
בערב הצטרפתי לאימון, שהיה ללכת למגרש החנייה ולא לעשות שם כלום. לבקשתם של שני ילדים לימדתי אותם את הסדרה החדשה שלמדתי פה, והם קלטו אותה כל כך מהר שתוך 10 דקות גג הם למדו חצי ממנה. בהחלט התרשמתי!
היום פגשתי את המורה החדש שלי, קוראים לו צ'יאנג ליו באו או משהו כזה, הוא מתאמן 7 שנים והוא מאד סבלני ומתקן אותי הרבה, ונותן לי הרבה ח"ח, לא עם הרבה סיבות, לדעתי. קשה להגיד שהשרירים שלי תפוסים, אבל הם לא ממש מצייתים להוראות, ובאופן כללי אני מרגישה כאילו הירכיים שלי הפכו לג'לי. אני רק מקווה שזה לא הג'לי שמוכרים למאכל בליג'יאנג, שעשוי מג'יפה של בור ניקוז.
מבחינת אוכל, רק אורז עם ירקות, כלומר שום חלבונים, אז אני שמחה שקניתי טונה מבעוד מועד ואוכלת ביצים קשות.

התלבטויות

יש בחור אחד, שלא ברור לי אם הוא תלמיד או סתם מסופח, שיודע קצת אנגלית, אז הוא הסביר לי שלשום שמחר יש יום חופש. סינג'רתי אותו לקנות יל נוזל לעדשות מגע, הלוואי שהוא יצליח אחרת הלך עלי. כמה חבל שהוא לא טרח להסביר שגם היום יש חופש - אין מילים מעצבנות יותר לשמוע ב-5:30 בבוקר מאשר NO KONG FU TODAY
שלשום נשבר הקרח עם הילדים, אני מלמדת אותם אנגלית והם מלמדים אותי סינית. טוב, בערך. הסתבר לי גם שהם מתאמנים אחרי ארוחת ערב, חבל שלא ידעתי לפני שהחלפתי לסנדלים. הם אמרו לי שבגלל שיש יום חופש, המורה )העארס( ילמד אותי מה שאני רוצה, שאני אגיע למחרת ב-9 בבוקר. חשבתי - סבבה.
למחרת ב-9, הוא "עוד מעט מגיע"... אבל גם כשהוא הגיע, בסביבות 10, הדבר האחרון שעניין אותו זה ללמד אותי, או אפילו להעיף עלי מבט. הוא אמר שהתלמידים ילמדו אותי, אבל כשהם ראו שאני זוכרת את מה שלמדתי שנה שעברה, הם אמרו שאין להם מה ללמד אותי. בקיצור ממש התעצבנתי, התאמנתי לבד שעתיים ואחרי ארוחת צהריים הלכתי לחפש זרים ליד המנזר. יש לי נטייה להאמין שבסין, אם אני רק אסתובב ברחוב, הכל יהיה בסדר.
נכנסו לי זבובים לעין - כמה טוב להיות בשאולין!
פגשתי 3 גרמנים שהפנו אותי לבחור ישראלי שמתאמן כאן כבר 4 חודשים.
הוא עודד אותי כי גם הוא נחל הרבה אכזבות עם מורים פרטיים )שאגב, עלו לו בערך עשירית עד חמישית מהמחיר ששילמתי שנה שעברה(, שלא קמים לאימון, מעשנים בלי הפסקה ובקיצור זורקים זין. הוא גם אמר שאם המורה החדש שלו )שיגיע עוד כמה ימים( יהיה טוב, הוא יבקש שגם אני אתאמן שם, ובאופן כללי יעזור לי למצוא בי"ס אחר אם אצטרך )מה אתם אומרים, ללכת למקום שבו מלמדים "קונג פו אמיתי" אבל אין מקלחת?(. חבל לי שאני מבזבזת פה זמן - אל תגידו לי להתאמן לבד, אין דבר מבאס יותר מלהתאמן לבד מול קבוצה של ילדים סינים ביום חופש - אבל אני מקווה שמחר זה יסתדר. מנחם אותי לדעת כמה קשה למצוא מורה טוב.
היום הסברתי להם שאני רוצה מורה אחר, ליוו אותי למנזר ושם צפיתי בנזיר שמנהל את ביה"ס שלי מברך על קמיעות, ואז הסברתי לו את העניין.
המורה שלימד אותי שנה שעברה לא נמצא פה, אז אני מקווה לטוב.
אני שמחה שאני הרבה יותר יודעת להסתדר מאשר שנה שעברה, אם כי זה עדיין לא קל. אני כל הזמן בהתלבטויות מה לעשות. העדפתי להתאמן בקבוצה ולא לבד, אבל נראה לי שבין ללכת לחפש בי"ס אחר, גם אם יש לי המלצות, לבין להישאר עם מישהו שפלחות דואג לי לאוכל ולמורה, עדיף להישאר.
נקווה למייל אופטימי יותר בפעם הבאה!