פוסט ארוך בניחוח פרידה

מרגישה את הסוף ומנסה להדחיק... חושבת על דברים שאני בהחלט לא אתגעגע אליהם:
- שמצביעים עלי ברחוב, קוראים לי "לואו וויי" ואומרים לי "הלו"
- למלון המסריח על כל צוותו המגעיל, לג'וקים ולמיטה הקשה
- לסיגריות וליריקות
- למוזיקה סינית
- לטלוויזיה סינית (חוץ מכשיש קרבות קונג פו ומופעי קרקס)
- ללא להבין חצי מהזמן מה קורה, מה יקרה מחר ומתי יש אימון ולמה מחר אין
- ללא לדעת אם צוחקים עלי או איתי
- לאוכל שיוצא מהר כמו שהוא נכנס
- ללא לדעת מה אני אוכלת (אגב, אמא, זאת כן ביצה ולא סויה, והיא דווקא טעימה) וללקוות שזה סויה למרות שברור לי שזה איבר פנימי של משהו.
הרשימה של מה כן יחסר לי יותר קצרה, אבל הרבה יותר משמעותית! אני הולכת ממש להתגעגע...
- לאימונים האיכותיים
- לזריחות מעל האגם שצובעות אותו בזהב
- להרים, לשדות, לציפורים
- לחוסר המחוייבויות לעשות כל דבר שהוא. אכן, להנות בחופש זאת לא חוכמה גדולה. זה חופש!
- לאוכל סיני טעים, שבזכות החברים החדשים שלי יצא לי לאכול ממנו די הרבה
- לילדים החמודים והמצחיקים
אז בימים האחרונים, כמו שכתבתי, טיפסתי על הר שאני כבר לא רואה בו שום אתגר. בדרך למטה ירדתי על הידיים כמו הנזירים, אבל רק חצי ממה שהם יורדים (שזה כשלעצמו לא באמת הרבה. כלומר, יש הרבה מדרגות, אבל הם יורדים על הידיים רק חלק קטן מהן).
החברים פה היו ממש בשוק לשמוע שטיפסתי לבד על ההר הכי גבוה פה, שתסלחו לי אבל הוא כולה שעה-שעה וחצי של עלייה בקצב סביר, ולא כזה קשה. וגם "לבד" זאת מילה מאד חזקה, הרי היו עוד סינים מסביב.
יצאנו לדנפנג לארוחת ערב ואח"כ הלכנו ללונה-פארק, או סוג של לונה פארק, ועלינו שם על מתקן שבו נוסעים מהר על מסילה הלוך וחזור, ומרגישים נפילה חופשית. מאד לא נהניתי, אני ממש מפחדת מדברים כאלה. הם צחקו עלי. מי צריך את זה כשאפשר לקבל זריקת אדרנלין מלחצות את הכביש פה?

אתמול ניסיתי בלי הצלחה לקנות כלי נשק, אבל מחר כנראה אין אימון אז אני אנסה שוב. חבל שאין אימון, מצד שני הרגליים שלי די עייפות - יש תרגיל שנקרא "באטו", שכולל עמידה על קצות האצבעות, קיפול של הרגליים עד לישיבה (עדיין על קצות האצבעות) וחזרה לעמידה. עד עכשיו עשיתי אותו מעט, אבל אתמול המורה שלי החליט שאני אעשה 50, ואז 70, והיום עשיתי 100. באימון השני הוא אמר לי לעשות 100 ואז ירד ל-30. על הכל פה צריך להתמקח!
לאור השביתה המתקרבת, שקלתי להאריך את השהות פה, אבל זה מסובך ויקר אז ויתרתי. אולי לא תהיה שביתה. ואולי היא תהיה קצרה. ואולי אני לא אסיים את התואר בחיים כי אי אפשר ללמוד במדינה המסריחה הזאת.
שלשום למדתי סוף של סידרה שהתחלתי ללמוד בארץ, שכולל הנחת הברך על הריצפה שזה משהו שאני די שונאת לעשות. מצטערת, זה לא נעים לי. אני לא מהסוג שעושה סלטה, נוחת על הבטון על הגב וקם כאילו כלום.
חוץ מזה (וואו, כמה אני כותבת. אפשר לנחש שאני בקפה-אינטרנט ולא בביה"ס, שכיבה את המודם לטובת מערכת סטריאו) שאלו אותי לפחות 3 פעמים למה אני מתאמנת (בעזרת התרגומן של גוגל) וזה בהחלט גרם לי לשאול את עצמי את זה. התשובה "כי אני נהנית" עדיין עומדת בעינה, אבל נראה לי שאספתי עוד כמה.
אם כבר נסחפתי, ואם החזקתם מעמד עד כאן, אני אוסיף דיאלוג שהיה לי עם אחד הילדים:
kid: Ella, Duibichi shama shou? (=how do you say "duibichi" in English)
me: Sorry
kid: Solly. Xiexie?
me: Thank you
kid: Fuck you