מנסה לספר קצת יותר

היי. עוד שבועיים מתחילים הלימודים, אולי, ואני לא מצליחה להבין אם זה הרבה או מעט זמן. אני חייבת לציין שהמחשבה על זה מעסיקה אותי יותר משהייתי רוצה. אפילו התחילו לי חלומות "חזרה ללימודים" כאלה, כמו שיש לי כל שנה. בחלום הזה, חזרנו ליאס"א, משום מה לבניין החום, שתמיד היה השנוא עלי על שם צבעו המדכא, וישנו שם בחדר לבנת, אנה, עמית ואני. שדמה היתה בדרום אמריקה (לשמחתי!). היתה אווירה מאד דומה לכיתה י"ב, ממש חלום נוסטלגי.
בחזרה למציאות...
השרירים שלי כבר לא תפוסים, ואני אפילו מצליחה שפגט באימון אחרה"צ. עכשיו אפשר להגיד שההבדל בגמישות ביני ובינם זה שהם עושים שפגט גם ב-6 בבוקר. גררררר... בחלק מהאימונים מצטרף אלינו דובר-האנגלית (הוא למד שנה אנגלית בקולג' ואז שיחק משחקי מחשב בשאר הזמן, ולכן האנגלית שלו לא-משהו), שזה נחמד, אבל הוא עושה רק מתיחות. הוא מאד מוזר. הוא מסכים איתי שביה"ס לא טוב, אבל טוען שהוא לא יכול ללכת לבי"ס אחר, ובסוף החודש הוא רוצה לחזור הביתה, כי לא טוב לו פה.
\אני אספר קצת איך הולך אימון, כי אמא אומרת שאני לא מספרת מספיק:
בהתחלה יש ריצת חימום, שבבוקר היא די ארוכה, לדעתי אולי 2-3 ק"מ. אחר כך מתיחות קצת, חימום למפרקים ושוב הרבה מתיחות. המתיחות הן בשיטה הסינית, של ניעות, אבל אני לא עושה את זה באותה רמת אלימות שהם עושים.
אחר כך אני עושה תרגילי בסיס, שהם בעיטות קדימה, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה, והמורה שלי אומר לי "יותר גבוה" ו"יותר מהר". אחר כך סוגים אחרים של תרגילי בסיס, כולל הקפיצות שאני ממש, ממש, ממש מנסה לא לפשל בהן ובעיקר לא לפחד מהן. אני פשוט כמעט ולא משתפרת ולא נעים לי ממנו...
בסוף אני עושה קצת סדרות, כשהוא מפריד לי בין השלבים שלהן, וצועק "צו" בין כל שלב. והוא אומר לי "יותר מהר" ו"יותר חזק" ולאן להסתכל וליישר את הגב ולקפל את היד ולעשות פוינט ברגל ועוד כל מיני דברים שאני באמת רוצה לעשות אבל פשוט לא תמיד מצליחה. וכל זה מתובל בהרבה "טוב" ו"נכון" (גם אם הצלחתי לעשות רק 9 טעויות מתוך 10 אפשריות), שלדעתי נותן אווירה מאד חיובית.
אז זה כל העניין, 4 פעמים ביום, במינון משתנה של תרגילים.

עוד רציתי לספר שכשהמורה של הקטנים התעצבן ששניים מהם לא בועטים מספיק גבוה מבפנים-החוצה, הוא העמיד אותם אחד מאחורי השני. זה שמאחורה היה צריך לבעוט, ולא לפגוע בראש של זה שלפניו. אחד הצליח. השני לא...
ושאתמול בערב הם התאמנו כזה רעש של נהמות וצעקות, שכשהייתי צריכה לעמוד על רגל אחת (סוג של מתיחה שלא ברור לי מה היא מותחת, אולי זה סתם לאמן אותי לעמוד על רגל אחת) כל הזמן התבלבלתי ונפלתי. גברים!
ושאתמול בבוקר איחרתי לארוחת בוקר כי לא שמעתי את המשרוקית (וכי הארוחה ביומיים הקודמים התאחרה בשעה בערך), ונגמר האוכל... אז הם קראו לטבחית שעשתה לי בצל-ירוק-מוקפץ, והיה לי ממש לא נעים שהטרחתי את כולם, ורציתי לקבור את עצמי איפשהו. מבחינתי באמת הייתי אוכלת לחמניית אורז!
ולסיום, ששנוררתי ספר מחבורת אמריקאים שבאו לפה ליומיים, אבל הוא נגמר לי אחרי יומיים, אז הלכתי לקנות ספרים באנגלית בדנפנג, אבל נראה לי שהם מקוצרים, ועוד מעט ייגמרו גם. אוף!