אופטימיות זהירה

נראה שהדברים מתחילים להסתדר.
שלשום אחרה"צ הלכתי להתאמן לבד בשטח שבו התאמנתי שבנה שעברה )כי כאמור לא התחשק לי מול ביה"ס(. בעודי מתחילה את החימום הופיע דייויד, בחור אמריקאי נחמד שאיבד את הקבוצה שלו בבלגאן שהלך בשאולין )משהו כמו 85,000 מבקרים ביום(. אז שוחחנו-התאמנו שעתיים, ובדרך פגשנו את הגרמנים והצטרפנו אליהם לארוחת ערב בדנפנג. מסתבר שחלק מהגרמנים הם שוויצרים, שלא ברור מה הם עושים פה כי הם לא מתאמנים, והצטרפה לחבורה עוד גרמנייה בת 52 שהתחילה להתאמן בגיל 50, ועכשיו היא פה ומחכה שהמורה שלה מגרמניה, שנסע לשאולין ושכח לחזור, יופיע. ביזאר.
לכבוד החג שאולין שמו תלמידים בבגדי נזירים לכל אורך "הרחוב הראשי". כיוון שאין לי מצלמה תצטרכו לדמיין 3 נזירים קטנים, שאחד מהם עומד עם רגל מעל הראש ושניים יושבים במדיטציה, עם שטרות תחובים להם בין הידיים.
אתמול התבר שהמורה המובטח בהופעה, והתאמנתי יום שלם עם אחד התלמידים. גיליתי שיש להם שטח אימונים מקסים, על עפר, בין שדות התירס. בימים עם ערפל, כמו היום, זה מרגיש כמו אי, מנותק מהכל. לא ברור לי למה הם מעדיפים להתאמן על בטון, כשכל כמה דקות עוברת מכונית, או טרקטור, או סוס.
בכל מקרה חזרתי על 2 סדרות במשך כל היום, מה שבהחלט התיש אותי. לפחות קיבלתי תיקונים, שינוי מרענן. בין לבין לימדתי אנגלית, מה שלא היה מאד אפקטיבי, כי הם יותר עושים רעש מלומדים. נראה לי ששניים מהם קלטו כמה מילים.
בערב הצטרפתי לאימון, שהיה ללכת למגרש החנייה ולא לעשות שם כלום. לבקשתם של שני ילדים לימדתי אותם את הסדרה החדשה שלמדתי פה, והם קלטו אותה כל כך מהר שתוך 10 דקות גג הם למדו חצי ממנה. בהחלט התרשמתי!
היום פגשתי את המורה החדש שלי, קוראים לו צ'יאנג ליו באו או משהו כזה, הוא מתאמן 7 שנים והוא מאד סבלני ומתקן אותי הרבה, ונותן לי הרבה ח"ח, לא עם הרבה סיבות, לדעתי. קשה להגיד שהשרירים שלי תפוסים, אבל הם לא ממש מצייתים להוראות, ובאופן כללי אני מרגישה כאילו הירכיים שלי הפכו לג'לי. אני רק מקווה שזה לא הג'לי שמוכרים למאכל בליג'יאנג, שעשוי מג'יפה של בור ניקוז.
מבחינת אוכל, רק אורז עם ירקות, כלומר שום חלבונים, אז אני שמחה שקניתי טונה מבעוד מועד ואוכלת ביצים קשות.