אפילוג

כיוון שזה גם יומן, נגמור את זה יפה.
ביום הלפני-אחרון ירד גשם וקניתי את שארית הציוד. לא היה לי כח להתמקח אז אמרתי למוכרת שפשוט תעשה לי הנחה על הכל, והיא כתבה של איזה 20%, אז שיהיה.
קיוויתי שנצא לטייל אבל בסוף לא.
קיבלתי במתנה איזה חצי קילו בשר מיובש מתוק וחבילה של שרימפסים מיובשים, ואת התמונות של כולנו. באמת אני צריכה למצוא אותן!
היום האחרון בשאולין היה מאד עצוב. כמעט לא ישנתי בלילה, בבוקר הלכנו לאכול מרק עם לחם מטוגן, אבל בגלל שאכלתי ארוחת בוקר וגם בה לא הייתי רעבה, אז לא ממש התלהבתי. שמחתי שיש לי תירוץ לא לאכול את הלחם המטוגן בלי להעליב אותם. אחר כך חזרנו לשאולין וצילמנו סרטים ותמונות עד בלי די. היה משעמם.
לא קניתי מתנה למורה שלי כי לא ידעתי איך לקנות לא נעליים, תכננתי לתת לו כסף במקום אבל הכל קרה כל כך מהר אז לא הספקתי לחשוב על זה.
ב-11:30 הם החליטו שאני נוסעת חזרה, למרות שאמרתי שהאוטובוס ב-15:00, אז סיימתי את האריזה ונסענו לדנפנג. הם קנו לי כרטיס, התברר שהאוטובוס עוד 3 דקות, אז רצתי אליו ו... זהו
נגמר.
הדרך לדז'נגודז'ו היתה משמימה והעיר עצמה רק עשתה לי עוד יותר חררה. גועל נפש של מקום. לשמחתי אני יודעת למצוא קפה-אינטרנט, אז דיברתי עם הבית איזה 4 שעות, עד לרכבת הלילה.
בבייג'ין לקח לי המון זמן למצוא שמירת חפצים, שהיתה יקרה בטירוף, ואז לקחתי אוטובוס למרכז העיר. היה נחמד מאד להיות בלי התיקים הכבדים ובמקום מוכר. קניתי קפה גרוע, קרואסונים מעולים ויצאתי לכפר האולימפי.
לקח לי שעה והחלפה של 4 קווי מטרו להגיע לשם, אבל היה ממש מגניב לראות את האיצטדיון וגם להיות בתוכו. בסביבות 11:30 העייפות הכריעה, חזרתי למדרחוב וואנגפוג'ינג, קניתי ספר וישבתי איתו במקדונלדס. זה בערך מה שעשיתי בשארית היום.
אחר כך חשרתי לתחנת הרכבת והחחלתי במסע, שכלל אוטובוס, ו-3 קווי מטרו. לא יכולתי לשבת רוב הזמן והיה לי כבד. כשהסתיים הצ'ק אין היתה הקלה גדולה, כי לא דרשו ממני תשלום על משקל עודף, ואז גיליתי שאין שביתה ונכנסתי לשוק קל.
מקווה שיעבור כבר שג'ט לג ומקווה לחזור בקרוב.

זהו.

קצת במפתיע, האימונים הסתיימו אתמול. נשבעת לכם שכמעט בכיתי.
המורה סיכם שיש 3 סדרות שאני עושה טוב, ואת השאר עדיף ש"אנשים אחרים לא יסתכלו עלי" (אולי בסינית זה נשמע פחות מעליב?)
אחד מהחבר'ה שהתאמנו פה בעבר הוא "מיסטר לין" (ככה הבחור שיודע אנגלית קורא לו), והוא "המנהל של ביה"ס". לא ברור לי מה בדיוק הוא מנהל, ואיך, כי לא נראה שהוא עושה משהו והוא גם רק מתארח פה במלון. אולי התרגום המקורי, "בוס", יותר מתאים מ"מנהל". לפחות בתרגומן של גוגל, כששאלתי אותו מה הוא עושה, התשובה היתה משהו בסגנון "אני אדם חופשי" ואחר כך הוא הוסיף "אני בוס במאפיה". אני לא בטוחה שזה לא תרגום גרוע... בכל מקרה הוא מאד נחמד, כל הזמן קונה לנו אוכל. הוא גם זה שהסיע אותנו לקנות את הבגדים בדנפנג.
אתמול בערב יצאנו (שני מורים, המורה שלי, הבחור שיודע אנגלית, מיסטר לין וחבר שלו, וכל זה במכונית אחת) לדנפנג לשתות בירה. קצת חששתי מהעניין, אבל מאד התחשק לי לשתות בירה כדי לחגוג את סיום האימונים וסיום החופש. האמת שהם כמעט לא שתו, במיוחד לא מיסטר לין, שנהג, ובעיקר ישבנו ואכלנו בסוכה ברחוב. יש פה רחוב שלם שהם סוגרים כל ערב עם סוכות אוכל, עם שיפודים ודברים טובים. היה סבבה.
מיסטר לין הבטיח לי ששנה הבאה אני אוכל לבוא להתאמן בלי לשלם והוא ייתן לי את המורה הכי טוב. אני לא יודעת כמה ההבטחה הזאת שווה, אבל יש לי את האימייל שלו אז אני אוכל לברר מראש. הוא באמת בחור טוב, למרות גינוניו העארסיים. טוב, כולם פה עארסים, בסגנון הסיני של המילה.
היום בבוקר ירד גשם אז שמחתי שהאימונים הסתיימו עם אזהרה יום מראש. אם כי, ממש משעמם לי. כבר סיימתי את כל הספרים שקניתי, חוץ מאחד שאני שומרת לבייג'ין, כי הם הגירסאות המקוצרות לספרות אנגלית יפה, ובצד אחד של הדף יש סינית. אני רוצה ללכת לקנות כלי נשק ומתנה למורה שלי, אבל מקווה לקבל עזרה מהחברים פה, שבינתיים לא ממש "מבינים" את הרמזים שלי. אז אם לא היום, מחר.
לסיכום - היה מעולה!!!
לא נפצעתי, לא הייתי חולה ולא כאבו לי השרירים יותר מידי. אמנם היה לי בלגאן בהתחלה, ולמדתי מעט שעות בכל יום אבל הן היו שעות שבולו היטב. אני מקווה שאצליח ליישם את כל ההערות של המורה שלי גם כשהוא לא עומד לידי. היה לי ממש כיף. אני לא אומרת שהייתי רוצה לחיות פה כל חיי אבל זה באמת מקום מקסים לשהות בו. ואני לא אומרת שהייתי רוצה להתאמן כל חיי, אבל אני מאד נהנית להתאמן.
עומדים לפני יומיים לא קלים, עם תיק מאד כבד, רכבת לילה, יום בבייג'ין, טיסה והגעה הביתה. ואז - משפחה, חברים, מיטה רכה, קפה טוב, טחינה, ירקות טריים, יוגורט, שפה ותרבות שאני מבינה ומי יודע - אולי אפילו שנת לימודים.
אני לא אכנס יותר לאינטרנט. נתראה בארץ!
תודה רבה לאמא שאיפשרה לי את השהות פה והיתה שותפה נפלאה לטיול!

פוסט ארוך בניחוח פרידה

מרגישה את הסוף ומנסה להדחיק... חושבת על דברים שאני בהחלט לא אתגעגע אליהם:
- שמצביעים עלי ברחוב, קוראים לי "לואו וויי" ואומרים לי "הלו"
- למלון המסריח על כל צוותו המגעיל, לג'וקים ולמיטה הקשה
- לסיגריות וליריקות
- למוזיקה סינית
- לטלוויזיה סינית (חוץ מכשיש קרבות קונג פו ומופעי קרקס)
- ללא להבין חצי מהזמן מה קורה, מה יקרה מחר ומתי יש אימון ולמה מחר אין
- ללא לדעת אם צוחקים עלי או איתי
- לאוכל שיוצא מהר כמו שהוא נכנס
- ללא לדעת מה אני אוכלת (אגב, אמא, זאת כן ביצה ולא סויה, והיא דווקא טעימה) וללקוות שזה סויה למרות שברור לי שזה איבר פנימי של משהו.
הרשימה של מה כן יחסר לי יותר קצרה, אבל הרבה יותר משמעותית! אני הולכת ממש להתגעגע...
- לאימונים האיכותיים
- לזריחות מעל האגם שצובעות אותו בזהב
- להרים, לשדות, לציפורים
- לחוסר המחוייבויות לעשות כל דבר שהוא. אכן, להנות בחופש זאת לא חוכמה גדולה. זה חופש!
- לאוכל סיני טעים, שבזכות החברים החדשים שלי יצא לי לאכול ממנו די הרבה
- לילדים החמודים והמצחיקים
אז בימים האחרונים, כמו שכתבתי, טיפסתי על הר שאני כבר לא רואה בו שום אתגר. בדרך למטה ירדתי על הידיים כמו הנזירים, אבל רק חצי ממה שהם יורדים (שזה כשלעצמו לא באמת הרבה. כלומר, יש הרבה מדרגות, אבל הם יורדים על הידיים רק חלק קטן מהן).
החברים פה היו ממש בשוק לשמוע שטיפסתי לבד על ההר הכי גבוה פה, שתסלחו לי אבל הוא כולה שעה-שעה וחצי של עלייה בקצב סביר, ולא כזה קשה. וגם "לבד" זאת מילה מאד חזקה, הרי היו עוד סינים מסביב.
יצאנו לדנפנג לארוחת ערב ואח"כ הלכנו ללונה-פארק, או סוג של לונה פארק, ועלינו שם על מתקן שבו נוסעים מהר על מסילה הלוך וחזור, ומרגישים נפילה חופשית. מאד לא נהניתי, אני ממש מפחדת מדברים כאלה. הם צחקו עלי. מי צריך את זה כשאפשר לקבל זריקת אדרנלין מלחצות את הכביש פה?

אתמול ניסיתי בלי הצלחה לקנות כלי נשק, אבל מחר כנראה אין אימון אז אני אנסה שוב. חבל שאין אימון, מצד שני הרגליים שלי די עייפות - יש תרגיל שנקרא "באטו", שכולל עמידה על קצות האצבעות, קיפול של הרגליים עד לישיבה (עדיין על קצות האצבעות) וחזרה לעמידה. עד עכשיו עשיתי אותו מעט, אבל אתמול המורה שלי החליט שאני אעשה 50, ואז 70, והיום עשיתי 100. באימון השני הוא אמר לי לעשות 100 ואז ירד ל-30. על הכל פה צריך להתמקח!
לאור השביתה המתקרבת, שקלתי להאריך את השהות פה, אבל זה מסובך ויקר אז ויתרתי. אולי לא תהיה שביתה. ואולי היא תהיה קצרה. ואולי אני לא אסיים את התואר בחיים כי אי אפשר ללמוד במדינה המסריחה הזאת.
שלשום למדתי סוף של סידרה שהתחלתי ללמוד בארץ, שכולל הנחת הברך על הריצפה שזה משהו שאני די שונאת לעשות. מצטערת, זה לא נעים לי. אני לא מהסוג שעושה סלטה, נוחת על הבטון על הגב וקם כאילו כלום.
חוץ מזה (וואו, כמה אני כותבת. אפשר לנחש שאני בקפה-אינטרנט ולא בביה"ס, שכיבה את המודם לטובת מערכת סטריאו) שאלו אותי לפחות 3 פעמים למה אני מתאמנת (בעזרת התרגומן של גוגל) וזה בהחלט גרם לי לשאול את עצמי את זה. התשובה "כי אני נהנית" עדיין עומדת בעינה, אבל נראה לי שאספתי עוד כמה.
אם כבר נסחפתי, ואם החזקתם מעמד עד כאן, אני אוסיף דיאלוג שהיה לי עם אחד הילדים:
kid: Ella, Duibichi shama shou? (=how do you say "duibichi" in English)
me: Sorry
kid: Solly. Xiexie?
me: Thank you
kid: Fuck you

short

סידרתי לעצמי כמה דקות של אינטרנט במחשב של ביה"ס. ממש לא נעים לי להשתמש בו, ומצד שני למי יש כוח ללכת רבע שעה בשביל האינטרנט קפה?
בכל מקרה, תעלומת השיפו הנחמד נפתרה, הסכמנו על 3500 יואן והסכמנו שאני לא מגלה לאף אחד כמה שילמתי.
אתמול עשינו משלחת לקנות בגדים וציוד, עוד לא קניתי הכל אבל היה מאד נחמד מצידם להסיע אותי ולעזור לי להשיג מחיר זול.
היום טיפסנו על הר 600 המדרגות, הזכור משנה שעברה, והיה לי ממש קל. הגעתי ראשונה.
עכשיו אוכלים.

חברים חדשים

וואו, מאיפה להתחיל... היו כמה ימים מאד מוזרים. הסיבה - הגיעו לבקר תלמידי קונג פו לשעבר, שהיו בזמנם מאד טובים (לדבריהם, מקום 5 ו-9 במשהו, בעוד המורה שלי משנה שעברה היה מקום 2). איך שלא יהיה, מאז "זמנם" עברו כמה שנים, כך שעכשיו הם די מצחיקים. הם עדיין עושים סלטות וברגים בקלות, אבל הם שכחו כמעט את כל השאר. הם מאד ידידותיים, ועל אף קשיי השפה אני מבלה איתם די הרבה. אמנם המשחק של להצביע על דברים ולשאול אם יש או אין אותם בישראל קצת מיצה את עצמו מבחינתי, אבל עדיין נחמד להיות לידם, הם מאד מצחיקים ועושים הרבה שטויות.
הם עושים לי "שכונה" בשיעורים, וגם הגשם שיורד פה לפרקים קצת מקלקל, אבל המורה שלי בחור רציני והוא לא נותן לדברים להתפרק. אגב המורה שלי - יצאנו עם הבנים האלה לריצה ידודתית למנזר (הם אמרו לי שרצים לאיזה הר, אז שמרתי כוחות, ופתאום נמאס להם), והוא הגיע ראשון בלי להתאמץ. אני הגעתי שנייה, והגיבורים הגדולים אחרינו. כך שאני מאד מחזיקה ממנו. נראה לי שזה בגלל שהוא מעשן הכי פחות, והוא ממש מקפיד לא לעשן בשיעורים, גם כשחברים נותנים לו סיגריה, שזה ממש יוצא דופן פה. וחוץ מזה, כשהם הגיעו, אני די בטוחה שהוא ביקש ממני לעשות את הסדרות שאני עושה יותר טוב יחסית על מנת שלא להביך את שנינו. כל הכבוד לו.
זה די קשה להתרכז בסידרה כש-5 סינים בוהים בי ואז מנסים לתקן אותי.
שלשום הגיע לביה"ס מחשב עם אינטרנט, ובכל זאת אני באינטרנט-קפה בשאולין כי לא נעים לי לבקש להשתמש בו. אבל זה נחמד, אנחנו רואים בו סרטים (היום ראינו סרט על ברוס לי, שהיה מאד מאד מאד ארוך) ויכולים להשתמש בתרגומן של גוגל כדי לתקשר. אחר כך הגיע גם אל חדש לביה"ס, כלומר פסל יפה ומבריק, ולכבודו הדליקו נרות ושמו פירות על המזבח. ואחרי ארוחת צהריים, אחד מהבנים פילח בננה מהתקרובת...
בפן האימונים, אני מצליחה את הקפיצה-שעד-כה-לא-הצלחתי בצורה קצת יותר טובה, וזה מאד משמח אותי (למבינים, זה התרגיל בסיס שהוא כמו קפיצה משולשת מהמקום). תמיד נחמד לראות שיפור, גם אם הוא קטן.
יש מלא דברים שאני חושבת עליהם ורוצה לכתוב, ותמיד בסוף שוכחת. למשל, שהייתי עצובה כשקצרו את התירס בשדה שבו התאמנתי, כי הוא היה יפה, אבל זה כלום לעומת החריש (רעש של טרקטור) והזיבול (אתם מבינים לבד). נראה לי ששניהם מאחורי, אני מקווה... ושהיום בבוקר לא היה אימון בגלל שאתמול ירד גשם אז יצאתי לרוץ לבד בערפל והיה מגניב. ושאני לא צריכה לעשות מילואים בשבוע הראשון של הלימודים, אז זה מאד משמח אותי גם. ושהתלמידים לשעבר שאלו אותי אם איפה למדתי שנה שעברה, וכדי להיות בטוחים שאנחנו מדברים על אותו מורה הם סימנו כאילו יש לו מלא חצ'קונים, מה שנכון...
התלמידים לשעבר לקחו אותי לארוחת ערב בדנפנג, ואכלנו מרק בשר כבש (יש פה הרבה מוסלמים אז חזיר פחות נפוץ) עם לחם (ל-ח-ם, לא לחמניית אורז!) שהיה מאד טעים. וידעתי לבקש בלי כוסברה (בסינית).
אני מקווה שכתבתי את כל מה שרציתי, ובטוחה ששכחתי חצי, ואוף... כבר אמרתי שאני לא רוצה לחזור? ברור לי שאלה לא חיים שמתאימים לי, אבל נראה לי שהייתי שמחה לעוד קצת...

מנסה לספר קצת יותר

היי. עוד שבועיים מתחילים הלימודים, אולי, ואני לא מצליחה להבין אם זה הרבה או מעט זמן. אני חייבת לציין שהמחשבה על זה מעסיקה אותי יותר משהייתי רוצה. אפילו התחילו לי חלומות "חזרה ללימודים" כאלה, כמו שיש לי כל שנה. בחלום הזה, חזרנו ליאס"א, משום מה לבניין החום, שתמיד היה השנוא עלי על שם צבעו המדכא, וישנו שם בחדר לבנת, אנה, עמית ואני. שדמה היתה בדרום אמריקה (לשמחתי!). היתה אווירה מאד דומה לכיתה י"ב, ממש חלום נוסטלגי.
בחזרה למציאות...
השרירים שלי כבר לא תפוסים, ואני אפילו מצליחה שפגט באימון אחרה"צ. עכשיו אפשר להגיד שההבדל בגמישות ביני ובינם זה שהם עושים שפגט גם ב-6 בבוקר. גררררר... בחלק מהאימונים מצטרף אלינו דובר-האנגלית (הוא למד שנה אנגלית בקולג' ואז שיחק משחקי מחשב בשאר הזמן, ולכן האנגלית שלו לא-משהו), שזה נחמד, אבל הוא עושה רק מתיחות. הוא מאד מוזר. הוא מסכים איתי שביה"ס לא טוב, אבל טוען שהוא לא יכול ללכת לבי"ס אחר, ובסוף החודש הוא רוצה לחזור הביתה, כי לא טוב לו פה.
\אני אספר קצת איך הולך אימון, כי אמא אומרת שאני לא מספרת מספיק:
בהתחלה יש ריצת חימום, שבבוקר היא די ארוכה, לדעתי אולי 2-3 ק"מ. אחר כך מתיחות קצת, חימום למפרקים ושוב הרבה מתיחות. המתיחות הן בשיטה הסינית, של ניעות, אבל אני לא עושה את זה באותה רמת אלימות שהם עושים.
אחר כך אני עושה תרגילי בסיס, שהם בעיטות קדימה, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה, והמורה שלי אומר לי "יותר גבוה" ו"יותר מהר". אחר כך סוגים אחרים של תרגילי בסיס, כולל הקפיצות שאני ממש, ממש, ממש מנסה לא לפשל בהן ובעיקר לא לפחד מהן. אני פשוט כמעט ולא משתפרת ולא נעים לי ממנו...
בסוף אני עושה קצת סדרות, כשהוא מפריד לי בין השלבים שלהן, וצועק "צו" בין כל שלב. והוא אומר לי "יותר מהר" ו"יותר חזק" ולאן להסתכל וליישר את הגב ולקפל את היד ולעשות פוינט ברגל ועוד כל מיני דברים שאני באמת רוצה לעשות אבל פשוט לא תמיד מצליחה. וכל זה מתובל בהרבה "טוב" ו"נכון" (גם אם הצלחתי לעשות רק 9 טעויות מתוך 10 אפשריות), שלדעתי נותן אווירה מאד חיובית.
אז זה כל העניין, 4 פעמים ביום, במינון משתנה של תרגילים.

עוד רציתי לספר שכשהמורה של הקטנים התעצבן ששניים מהם לא בועטים מספיק גבוה מבפנים-החוצה, הוא העמיד אותם אחד מאחורי השני. זה שמאחורה היה צריך לבעוט, ולא לפגוע בראש של זה שלפניו. אחד הצליח. השני לא...
ושאתמול בערב הם התאמנו כזה רעש של נהמות וצעקות, שכשהייתי צריכה לעמוד על רגל אחת (סוג של מתיחה שלא ברור לי מה היא מותחת, אולי זה סתם לאמן אותי לעמוד על רגל אחת) כל הזמן התבלבלתי ונפלתי. גברים!
ושאתמול בבוקר איחרתי לארוחת בוקר כי לא שמעתי את המשרוקית (וכי הארוחה ביומיים הקודמים התאחרה בשעה בערך), ונגמר האוכל... אז הם קראו לטבחית שעשתה לי בצל-ירוק-מוקפץ, והיה לי ממש לא נעים שהטרחתי את כולם, ורציתי לקבור את עצמי איפשהו. מבחינתי באמת הייתי אוכלת לחמניית אורז!
ולסיום, ששנוררתי ספר מחבורת אמריקאים שבאו לפה ליומיים, אבל הוא נגמר לי אחרי יומיים, אז הלכתי לקנות ספרים באנגלית בדנפנג, אבל נראה לי שהם מקוצרים, ועוד מעט ייגמרו גם. אוף!

יום חופש מלא

שני פוסטים ברצף, פשוט קודם היו בעיות עם האתר.
בכל מקרה, היום היה יום חופשי, ואפילו קיבלתי על זה התראה מראש, כך שבהחלט יש מגמת שיפור. אם כי, הם הציעו ללכת "לשחק" איתם, אלוהים יודע מה זה אומר, ואמרו שיקראו לי, אבל בסוף לא קראו לי, אז אני עדיין לא יודעת מה זה אומר. ארוחת צהריים היתה עלובה (נראה לי שיש יום חופש גם לטבח), ובגלל שהם הרגישו רע שאין לי אוכל, הם קנו לי מכספם לחמניות אורז והביאו עוד איזה משהו שלא נגעתי בו. איזה חמודים, ממש לא נעים לי. אפשר לחשוב שחסר לי פה אוכל...
בכל מקרה, אחרה"צ סיימתי את הספר שלי (שהיה משעמם למדי) ויצאתי לטייל פה בהרים. אמנם היום קצת מאובק, אז הנוף לא במיטבו (בתמורה מקבלים זריחה ושקיעה כתומות ומדהימות), אבל עדיין מקסים. בגלל שהתחיל הסתיו חצי מההרים אדומים וכתומים מהשלכת. טיפסתי על הר שעה ואז ירדתי למטה. בדרך פגשתי קבוצת אמריקאים ושנוררתי ספר שהבחורה שנתנה לי אותו אמרה שהוא לא טוב, אבל זה בטוח יותר טוב מהטלוויזיה הסינית. בעצם, לפעמים גם היא די טובה, כשמראים קטעים מהקרקס הסיני.